English Español
צרו קשר

שאל את הרב

בקשר לאינטרנט

שאלה:

תגידו לי מה זה כל הכתבות הזויות נגד אינטרנט שהכל רק רע שם וחוק חדש שיוצא שמי שיש לו אייפון לא יכול להשלים מניין?
למה במקום ללמד דברים נכונים מטעים תציבור ועוד גדולי דור תומכים?
בתורה כתוב שבטלה מביאה לידי שעמום ושעמום מביא לידי חטא למה לא מלמדים את זה?


התשובה:

המשיב: רבני הישיבה

שלום וברכה!

ראשית, יישר כח על השאלה, שאלה נוקבת מאד ודורשת תשומת לב רבה. סליחה שהיה עיכוב בכתיבת התשובה. ככלל, כדאי תמיד לשאול בצורה מכבדת ואין זה בא על חשבון החדות, אלא אדרבה, הרי זה נותן מקום לצד השני לענות בלי שירגיש מאויים וממילא התשובה תהיה ממקום אמיתי יותר ולא מתוך אינסטינקטים הגנתיים. כך לימדנו שלמה המלך: "דברי חכמים בנחת נשמעים"[1].

השאלה שנשאלה מכניסה אותנו לשיח עמוק ביחס לתרבות הסובבת אותנו. לא מזמן עברנו את חג החנוכה שהעמיקה בתוכנו את הצורך לבירור זהותנו היהודית. במהלך ההסתוריה, איבדנו את זהותנו העצמית של עם ישראל ו"לולי ה' שהיה לנו... אזי חיים בלעונו"[2]. הקב"ה שמר על עם ישראל ולא איפשר לנו להיעלם. נאמר על עם ישראל "עם קשה עורף"[3], וכן "ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם"[4], על פניו אלו הן מידות רעות, אך כשחושבים על זה לעומק, זה מה שקיים אותנו בשנות הגלות המרה. כל עם אחר שהוגלה או שנשבה, אחרי דור כבר לא היה זכר לאומה המקורית. רק אצל עם ישראל רואים דבר מופלא ביותר שגם כאשר היו את כל הסיבות לעזוב הכל, עם ישראל כעם שמר על עצמו ועל תרבותו המיוחדת וכדברי חז"ל: "רב הונא אמר בשם בר קפרא בשביל ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה"[5]. מצרים, ארץ הזימה, ארץ התרבות ההפכית לעם ישראל!, ובכל זאת עם ישראל שומר על עצמו ואמנם איבדנו חלק גדול מעם ישראל אך זכינו להמשכיות, זכינו להיגאל.

הרב סלובייצ'יק בדרשותיו בועידת המזרחי, מסביר את סיבת הצטרפותו למזרחי[6]. הרב סלובייצ'יק שענפי משפחתו אינם מזוהים עם המזרחי ראה צורך להסביר את הצטרפותו לתנועה שאנו חייבים לה הרבה מתודעת הציונות הדתית שהולכת ומתבררת עד היום. הוא מסביר שיוסף והאחים התוכחו ויכוח נוקב על המשך הנהגת עם ישראל ובאיזו דרך לקחת את האומה. יוסף הצדיק טוען: "אנחנו צריכים לחשוב על הקידמה, אנחנו צריכים לבנות תשתית שתוכל לשאת על גבה את החיים החדשים העומדים להופיע בפנינו. צריכים אנו לחשוב מה דעת התורה בעניינים אלו וע"פ זה לשנות ולהשתנות באורח חיינו". לעומתו, טוענים האחים: "עד עכשיו הצלחנו לשמור על עצמנו, עד עכשיו הקהילות שלנו העמידו תורה וכך אנחנו צריכים להמשיך ולהתקיים". אומר הרב סלובייצ'יק: "בענייני הלכה תלמידי החכמים פוסקים אך בענייני ההסטוריה רבונו של עולם פוסק. כמו שבויכוח העתיק הקב"ה פסק כיוסף מול האחים, כך פסק הקב"ה בתרס"ב (שנת תקומת המזרחי) כיוסף מול האחים". המזרחי שראה את העתיד ידעו להניח תשתית חינוכית אדירה שתוכל להתמודד עם העתיד הלוטה בערפל שבלא ספק קידם את העולם לצד הרבה דברים שהחריבו את העולם.

אין ספק שמבחינה אידיאלית, עולם החומר ועולם הקודש הם כגוף ונשמה. בית המקדש מבטא את האיזון המדוייק של כל כוחות החיים עד כדי כך שחוסר איזון אינו מתקבל שם ואפילו בעל מום אינו יכול לעמוד ולשרת שם. כסף, זהב ושאר חומרים מקבלים שם את מקומם, הצומח בא לידי איזון במערכת של סלתות ומנחות. קרבנות, דם שחיטה וכו' מעלים את עולם הבהמות למקומם הנכון. קלקולים חברתיים כמו מצורע וסוטה ומנגד הנזיר מקבלים שם ביטוי ליעודם. בתורתו של מרן הרב זצ"ל, הרב קוק מקבל תפיסה אחדותית זו מקום רחב ביותר. וכגון: "הגיע הזמן לפרסם בעולם. שהקודש, האידאליות העליונה הראויה להיות נכספת מכל צדיקים, מכל ברי לב. הוא יונק מהחול. כמו שהצומח יונק מהדומם וכמו שהחי והאדם נזון ממה שהוא למטה ממדרגתו כהויה ואז יבא התור בעולם, שרוח הקודש ושאיפת הקודש יהיו הגורמים האדירים לבנין העולם ושכלולו, ויסור אז מהעולם אותו המצב של המארה העתיקה הרובצת עליו. המתבטאת במאמר הפילוסופי המוסרי של החסיד בחוה"ל: "שכל מה שמוסיף העולם ישוב, מוסיף השכל חורבן", ויהיו ישוב השכל וישוב העולם הולכים בהדדיות גמורה, ויהיה כבוד ד' לעולם וישמח ד' במעשיו[7]. וכן אומר הכוזרי: "אמר החבר: זאת תורת עובד האלו-ה משלנו. אין הוא פורש מן העולם, עד שיהיה הוא למשא על העולם והעולם למשא עליו, ואינו מואס בחיים, שהם אחת הטובות שהשפיע האלו-ה עליו. להיפך! אוהב הוא את העולם ואת אריכות הימים, שהרי הם המקנים לו את עולם הבא, כי כל מעשה טוב שהוא מוסיף בעולם הזה מעלהו מדריגה בעולם הבא"[8].

רבונו של עולם יצר את האדם כך שהאדם ישלים את עצמו ואת העולם כולו ע"י הוצאה לפועל את החיבור המופלא שבין הקודש והחול, עולם הזה ועולם הבא, וכדברי מרן הרב קוק זצ"ל: "הַבִּינָה הַיּוֹתֵר שְׁלֵמָה וּמְתוּקָה שֶׁל דַּעַת הָאֱלֹ-הוּת הִיא הַכָּרַת הַיַּחַשׂ הָאֱלֹ-הִי אֶל הָעוֹלָם הַכְּלָלִי וְאֶל כָּל פְּרָט וּפְרָט מִפְּרָטָיו, הַחָמְרִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים, יַחַשׂ הַנְּשָׁמָה, הַצַּד הָרוּחָנִי הַמְחַיֶּה וְהַמְמַלֵּא אוֹר קִיּוּם וְהַפְרָחָה, אֶל הַגּוּף, אֶל הַדָּבָר הַנִּדְרָשׁ לְחַיִּים לְאוֹרָה וּלְהַפְרָחָה. הַיַּחַשׂ הַזֶּה כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה, וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת. הַהַכָּרָה הַתַּרְבּוּתִית שֶׁל הַהַשְׂכָּלָה הַיּוֹתֵר מְתֻקֶּנֶת הוֹלֶכֶת הִיא לְשַׁכְלֵל יָפֶה יָפֶה הַכָּרָה מְתוּקָה זאת"[9]. וכך מפרש הרב יעקב צבי ב"ר גמליאל מעקלענבורג (נולד בערך בשנת תקמ"ה (1785) בגרמניה) בספרו הכתב והקבלה את תשובת יעקב לפרעה במצרים בעמדו לפניו "מעט ורעים היו ימי שני חיי"[10]: "וזה, יש לכל בן דעת המשתדל אחר שלמות הנפשי, שני דרכים לעבוד בהם את השם יתברך, אם בדרך הכובש, אם בדרך הישר, דרך הכובש הוא, שתאוות נפשו הטבעית הבהמית במקומה עומדת, והיא תעשה את שלה להתעורר בו בכל יום, אמנם מצד נפשו המשכלת הרוחנית, כובש אותם ומכניעם לעבודת השם יתברך, ואף שאינו רוצה בבחירת רצון התאוה הגשמית ויודע שהוא עברה ועון, מ"מ הלב מטבעו יחמוד שלא מרצונו והוא נגד בחירתו, הנה העובד את השם בדרך זה הוא במלחמה תמידית בנפשו, כי התאוות הבהמיות יחרחרו תמיד ריב ומדון בנפשו עם התאוה הנפשית הרוחנית, וחיי איש העובד את השם בדרך זה קראו יעקב כאן שני מגורי, כלומר, שנים שישנם בחרחור ריב ומדון בנפש, מגורי מלשון "איש חמה וגרה מדון"[11], "והתגר בו מלחמה"[12], "מתגרת ידך אני כליתי"[13], ומורגל ברבותינו לשון תגרא על הריב והמדון (האי תגרא דמיא לבדקא דמיא[14]) ומזה: "תקרא כיום מועד מגורי מסביב"[15], כלומר, מחרחרי ריב ומדון להלחם בי... ועבודת השם בדרך הישר, היא כשהיא תמימה באין ריב ומדון בנפש פנימה, אם הלב מלא באהבת השם ולא נשאר בלב מקום פנוי לשכון שם תאוה בהמית, כענין ולבי חלל בקרבי. שהתאוה הבהמית היא כמת וכחלל, ואינה מתנגדת אל התאוות הנפשיות הרוחניות (וכבר הוסכם מגדולי המחברים שהעובד בדרך הישר הוא מעולה מן העובד בדרך הכובש, דלא כדעת הרמב"ם בששי לשמונה פרקיו שמחלק בין החוקים למפורסמות) והזוכה למדרגה זו נקרא חי באמת, כי כל כחות נפשו משתדלים להשגת החיים הנצחיים. וגם כח אחד מכל כחות הנפשיות לא נעדר מלהשתלם באמצעיים המביאים אל הנצחיות, והנה אין ספק כי יעקב בחיר האבות היה עובד כל ימיו בדרך הישר וכל יום היה חי חיי השלמות האמתי, ככתוב "ויהי ימי יעקב שני חייו"[16], כי כולם היו שנים של חיים, אמנם בדברו אל פרעה היה מקטין עצמו כדרך הצדיקים, לכן אמר ימי שני מגורי, כאילו רוב שנותיו לא היה עובד רק בדרך הכובש, שהוא בריב ומדון בנפש פנימה, והיה צריך ללחום נגד יצרי תאות הלב ולנצחם, אמנם שנים של חיים, שהוא בדרך הישר בלתי מלחמת היצר, היה בעיניו מעטים, וגם אותו המעט היה בלתי הצטרפות, ורק בזמנים נפרדים זכה לימים הראויים להקרא חיים באמת, ע"ז אמר מעט ורעים, ונגד מה שהקטין מעשי עצמו הגדיל מעשי אבותיו, לאמר שרוב שנותיהם היו שנים של חיים, בימי מגוריהם, ר"ל בימים שמצד טבע אנושית להיות בהם בריב ומדון פנימי מצד נפש הבהמית, היה להם שנים של חיים, כולם היו שוים להשגת שלמות הנפשי האמתי ללכת באור החיים, לכן נאמר באבותיו בימי מגוריהם, ימים ולא שנים, להמעיט זמן מלחמתם הפנימי, כי רובי דרובם היה שלום הפנימי בנפשם. והתכוין יעקב בתשובתו זאת אל פרעה לעורר את דעתו, שאין מה שנקרא בפי ההמון בשם חיים הוא החיים באמת, כי הרודפים אחר בולמס התאוות הזמניות, חייהם אינם חיים אבל הוא מיתתם, כי הרשעים בחייהם קרואים מתים, כי אמנם אינו ראוי לקרוא בשם חיים, רק להמשעבד כל תאוות נפשו לשמים לעבוד בם עבודת השם".

בודאי שהמדריגה העליונה היא מדריגת הישר בה כל כוחות החיים מאוזנים ויוצאים אל הפועל בשלימות. יחד עם זאת, אסור לנו לשכוח את הדרך למדריגה זו! אסור לנו לשכוח את כל הסיכונים שבדרך! מי יתן את דעתו על כל הנפילות? מי יזכיר לנו שיש לנו אפשרות ח"ו לעשות ככל תועבות מצרים אם לא נעבוד תחילה בדרך הכובש. כן, אנחנו צריכים לומר לעצמנו שישנם גבולות!!! לא הכל מותר ולא הכל נצרך. יש לנו תפקיד מאד מאד מדוייק בעולם וכדי שנוכל לזהות את התפקיד המיוחד שלנו, אנו חייבים לחדד את החושים ובשלב הראשון לחשוד בכל דבר שעלול להוציא אותנו מריכוז ומאיזון מדוייק. בשלבים מתקדמים יותר כשהאיזון שלנו הולך ומתעצם, יש אפשרות, צורך ומחוייבות להיפתח לכוחות חדשים ולהמשיך לאזן את עצמנו ואת העולם.

ועכשיו, באופן ישיר ביחס לשאלה ששאלת, ישנם שני סוגי דרכי חינוך. יש הרואים ומעצימים את נקודות הנפילה, נקודות הרוע, נקודות החושך, ויש המעצימים את נקודות החוזק, נקודות האור ונקודות הטוב. ישנם יתרונות וחסרונות גם לשיטה זו וגם לשיטה זו. בציבוריות ה"דתית לאומית" ככלל, מנסים להעצים את הטוב. היתרון ברור, זה מאפשר להיות מחוברים לתהליכים שקורים בעולם המביאים את אור הגאולה. לעומת זאת, החסרונות גם הם הינם ברורים. טשטוש של גבולות בין הטוב והרע גורמים לנו להיות מחוברים לרוע ומחוברים לנפילות מבלי שנצליח לראות שאנחנו בעצם נמצאים בחושך ולא באור. הרמח"ל במידת הזהירות כותב: "והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא. וחכמים זכרונם לברכה הורונו בפירוש צורך החשבון הזה, והוא מה שאמרו ז"ל: "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון: על - כן יאמרו המושלים ביצרם, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה וכו'"[17]. וזה, כי העצה האמיתית הזאת, לא יוכלו לתת אותה ולא לראות אמיתה אלא אותם שכבר יצאו מתחת יד יצרם ומשלו בו. כי מי שהוא עדין חבוש במאסר יצרו, אין עיניו רואות האמת הזאת ואינו יכול להכירה, כי היצר מסמא את עיניו ממש, והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל: "תשת חושך ויהי לילה"[18] (תהלים קד), זה העולם - הזה, שדומה ללילה"[19].

והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד - כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת - אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה. והוא מה שאמר הכתוב: "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו"[20], ואומר: "ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו"[21], ואומר: "וכסיל מתעבר ובוטח"[22], כי לבם בריא להם כאולם, ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל. והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה - היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים. כי אין די שחסרה מהם ראיית האמת לראות הרעה אשר נגד פניהם, אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות, וזאת היא הרעה הגדולה המלפפתם ומביאתם אל באר שחת. והוא מה שאמר הכתוב: "השמן לב - העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן וגו'"[23], וכל זה מפני היותם תחת החושך וכבושים המה תחת ממשלת יצרם. אך אותם שכבר יצאו מן המאסר הזה, הם רואים האמת לאמיתו ויכולים ליעץ שאר בני - אדם עליו"[24].     

ענקי הדור שלנו מרגישים אחריות אדירה להמשך קיום עם ישראל. במהלך כל הדורות היו אלו "זקני העדה"[25] "ועיני העדה"[26] שהתוו את הדרך בה נוכל להתקדם ולהתעצם. אומרת הגמרא במסכת ברכות: "תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה"[27]. דרכי החינוך שונים ומגוונים ואל לנו להיבהל אם ישנם דרכים שלפעמים נראים לנו כלא רלוונטיים. נכון, ישנם הרבה מן הדרכים שצריכים להיעלם מן העולם כגון זאת שכתבת בשאלתך, אך כל עוד ישנם אנשים שזאת היא שפתם המובנת להם אין לנו לכעוס אלא לקבל זאת בהבנה.

שנזכה להתרומם בקדושה ולהבין שכדי להגיע למדריגה נפלאה זו, יש לנו לעבור דרך מדריגות רבות וכדברי המסילת ישרים: "והנה כל אלה כללים (חלקי השלימות בעבודת ה') צריכים פירוש גדול. ומצאתי לחכמינו ז"ל שכללו החלקים האלה בסדר וחילוק אחר יותר פרטי ומסודר לפי ההדרגה המצטרכת בהם לקנות אותם על נכון. והוא מה שאמרו בברייתא, הובאה במקומות שונים בש"ס ואחד מהם בפרק לפני אידיהן, זה לשונו[28]: "מכאן אמר רבי פינחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקדש מביאה לידי תחית המתים"[29].  

 


[1] קהלת ט, יז

[2] תהילים קכד, ב - ג

[3] שמות לג, ג, שמות לד, ט, דברים ט, ו

[4] תהילים צה, י

[5] ויקרא רבה פרשת אמור פרשה לב

[6] חמש דרשות, "ויחלום יוסף חלום"

[7] מאמרי הראי"ה חלק ב החול והקודש פיסקה ו

[8] מאמר שלישי פיסקה א

[9] אורות התחיה פיסקה א

[10] בראשית מז, ט

[11] משלי טו, יח שם כתוב "יגרה מדון"

[12] דברים ב, כד

[13] תהילים לט, יא

[14] סנהדרין ז, א – "אמר רב הונא: האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח, רווח". ופירושו - המריבה, דומה היא לזרם מים היוצא מן הנהר בעת שעולה על גדותיו, שתחילה מחלחלים המים בזרם דקיק באמצעות חור שהם יוצרים בתלולית העפר הניצבת ליד הנהר, כדי למנוע את הצפת השדות. ואם אין סותמים את החור הקטן של מקום יציאת המים בתחילת התהוותו, אז כיון דרווח, רווח! הולך ומתרחב הזרם הדק לזרם אדיר, עד שלא ניתן לסותמו (חברותא שם).

[15] איכה ב, כב

[16] בראשית מז, כח

[17] בבא בתרא עח, ב

[18] תהילים קד, כ

[19] בבא מציעא פג, ב

[20] משלי ד, יט

[21] משלי כב, ג

[22] משלי יד, טז

[23] ישעיהו ו, י

[24] מסילת ישרים פרק ג בביאור חלקי הזהירות

[25] ויקרא ד, טו, שופטים כא, טז

[26] במדבר טו, כד

[27] ברכות נח, א

[28] עבודה זרה כ, ב

[29] מסילת ישרים בהקדמתו

להדפסת התשובהPrint