English Español
צרו קשר

שאל את הרב

הצעת נישואין בהלכה

שאלה:

שלום הרב,
ברצוני לערוך למשודכת שלי 'הצעת נישואין' כפי שנהגו ב"מקומותינו". דהיינו, לכרוע ברך לפניה ולהגיש לה טבעת ולשאול אותה התינשאי לי. האם זה דבר ראוי ומומלץ או שיש בכך בעיה?


התשובה:

המשיב: הרב ניר אביב - דיני ממונות, נישואין ומצוות שונות

 

הצעת נישואין כזו לענ"ד אינה ראויה וכרוכה בבעיות הלכתיות:

א. היות שאתה נותן לה טבעת במעמד של הצעת נישואין יש כאן חשש של קידושין.

ב. זהו טקס שיסודו במנהגי דתות אחרות, וכרך באיסור "ובחוקותיהם לא תלכו".

וביתר הרחבה:

א. חשש קידושין

במסכת קידושין דנו חז"ל בכמה מקומות האם ומתי נתינת כסף או חפץ השווה פרוטה מיד איש ליד אשה, יוצר קידושין. כדי שיחולו קידושין צריך שיתקיימו כמה תנאים: 1. שיהיה בדעת שניהם למעשה קידושין. 2. ערך הכסף או החפץ שיתן האיש לאשה יהיה שווה פרוטה אחת לפחות. 3. שיהיו עדים כשרים למעמד הקידושין.

כדי שהתנאי הראשון יתקיים צריך לוודא שאכן דעתה של האשה היה להתקדש ושהיא הבינה את משמעות נתינת החפץ לידה. לכן, על האיש לומר לה בשעת הנתינה לשון מתאימה כגון "הרי את מקודשת לי בחפץ זה". למעשה, במקרים מסוימים נתינת חפץ ליד האשה תחיל קידושין אף ללא כל אמירה מצד האיש, כאשר היה רקע מוקדם למעשה הנתינה כגון שדיברו קודם לכן על עניינים הקשורים לקידושין (גמ' קידושין ו ע"א). כאשר בחור אומר לבחורה שיוצאת איתו לשם נישואין "התינשאי לי" יש כאן לכאורה לשון המתאימה להחלת קידושין, שהרי הקידושין חלים בכל לשון שיש לה משמעות קרובה. כך כתב השולחן ערוך (אה"ע כז,א): "אמר לה: הרי את אשתי, הרי את זקוקתי, הרי את קנויה לי, הרי את ארוסתי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את לקוחתי, מקודשת". הרבה זוגות חושבים לתומם שהצעת הנישואין היא טקס מהותי ומחייב, שהרי הבעל מתכנן אותו רבות ואף משקיע כספים לא מעטים בהכנתו ובקניית הטבעת. נתינת טבעת היא מעשה קידושין מובהק כפי מנהג ישראל (תוספות קידושין ט ע"א ד"ה והלכתא שיראי), ועל כן יש מקום לחוש שמא הייתה כאן הבנה בין בני הזוג שנוצר קשר מחייב, שבמילים אחרות משמעותו הוא קידושין. לכן, נתינת טבעת במעמד ההצעה יש בו חשש קידושין, ובדרך כלל ישנם עדים או לפחות צלם שהוא עד אחד, ולפי הרמ"א (אבן העזר מב,ב) יש לחוש לקידושין אפילו בעד אחד.

האם מותר לבחור לתת מתנה למשודכת שלו? הגמרא במסכת קידושין (נ' ע"ב) דנה בסבלונות, שהם מתנות שהארוס שולח לארוסתו, האם יש חשש שהמתנה ניתנה לשם קידושין. ומסיקה הגמרא כך:

"אמר רב פפא: באתרא דמקדשי והדר מסבלי - חיישינן, מסבלי והדר מקדשי - לא חיישינן".

כלומר, במקומות שנהגו לשלוח מתנות רק אחרי הקידושין יש לחוש שמא שלי את אלה לשם קידושין, ולא שינה ממנהג המדינה. אולם במקומות שהדרך היא לשלוח מתנות קודם הקידושין, אין לחוש.

נמצא, שהדין תלוי במנהג המדינה, ונדמה שהמנהג היום במקומנו לשלוח מתנות לצד השני עוד קודם הקידושין, ואין כוונה לקדש ע"י המתנה. גם בהצעת הקידושין שהבחור נותן טבעת, בדרך כלל אין כוונה להחיל קידושין באמת.

הפיתרון

הפיתרון המוצע כדי לצאת ידי כל חשש: 1. להפריד את נתינת הטבעת מפעולת ההצעה עצמה. 2. או לכל הפחות לומר לה קודם שנותן את הטבעת לתוך ידה שהוא לא מתכוון לקדשה, להבהיר לה שהטבעת היא סתם מתנה ולא נועדה לקידושין, ושהיא עדיין יכולה להתחרט גם אחר כך.

הערה: יש להימנע מנגיעה באצבעה או בכל חלק אחר של גופה, שכידוע כל הפנויות בימינו הן נידות.

ב. חיקוי תרבות הגויים

הבעיה הנוספת שיש לדון בה הוא מצד חיקוי תרבות הגויים ומנהגיהם. יש כאן שני אלמנטים לברר: 1. עצם הצורך בהצעת נישואין. 2. כריעת הברך.

1. עצם הצורך בהצעת נישואין

הרעיון להצעת נישואין אינו נצרך בדרך היהדות, ומגיע ממקורות חוץ. אמנם פשוט שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה (קידושין ב ע"ב, שו"ע אה"ע מב,א) וצריכה להסכים לקידושין ולא ניתן לכופה לכך בניגוד לרצונה. אולם אין צורך בהצעת נישואין כדי שהאשה תביע את הסכמתה, ניתן להגיע להחלטה ולהסכמה משותפת באופן שקט, צנוע וסולידי יותר. גם ענין הטבעת המלווה להצעה מגיע ממקורות חוץ (מצאתי שהתיעוד הראשון בהיסטוריה להצעת נישואין שמלווה בטבעת יהלום הוא משנת 1477, כאשר מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית, הציע נישואין למארי, דוכסית בורגונדיה).

2. כריעת הברך

מקור מנהג כריעת הברך הגיע אלינו מימי הביניים, בו אבירים היו נוהגים לכרוע ברך על מנת להוכיח את נאמנותם, נכונותם וסבלם בפני הגברת או האדון. מנהג כריעה נוסף הגיע גם הוא מקהילת האבירים, כשהיו כורעים ברך בפני האהובות ומצהירים על הכוונות להישאר עימן לנצח. אולי לגויים יש צורך להוכיח נאמנות ע"י ההשפלה של כריעת ברך, אך ב"ה לנו זה מיותר לגמרי, שהרי הנאמנות שלנו מעוגנת כבר בהר סיני שם קיבלנו את התורה ומצוותיה, וביניהם את קדושת הנישואין והמשפחה.

מצד איסור השתחוויה וכריעה אין לחוש שהרי האיסור הוא רק כשמשתחווה או כורע לשם עבודה זרה. ולגבי השתחוויה לאדם, דנה הגמרא במסכת סנהדרין (סא ע"ב):

"אמר אביי: מנא אמינא לה - דתניא: לא תשתחוה להם, להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך. יכול אפילו נעבד כהמן - תלמוד לומר ולא תעבדם".

כלומר, אין איסור להשתחוות לאדם אלא אם כן עושה עצמו עבודה זרה כמו המן, אך כשעושה זאת מסיבות אחרות כגון שרוצה להראות את אהבתו או נאמנותו או כדי להביע כבוד, אין איסור (תרוה"ד סי' קצז). אולם לכתחילה אין זה ראוי, ועיין בפירוש הרש"ר הירש (שמות לד,יא) על הפסוק "כי לא תשתחוה לאל אחר", כתב:

 "רי"ש רבתי מבליטה דווקא במקום הזה את הניגוד ל"אחד". אמנם כן, עליך לכרוע ולהשתחוות - אך רק לפני האל האחד. אולם דווקא משום שאתה משתחווה לפני האל האחד והיחיד, עליך לעמוד בקומה זקופה בפני שאר כל הכוחות שבעולם, ואין כוח אחר שלפניו מותר לך לכרוע ברך".

בנוסף, ישנו איסור בתורה של "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא כ,כג), והב"י (יו"ד קעח) מביא את המהרי"ק (שורש פח) שכתב שהאיסור שייך רק בשני דברים:

א. בדבר שנהגו בו הגויים והוא חוק ללא טעם גלוי.

ב. בדבר שיש בו פריצת דרך הצניעות והענוה ונהגו בו הגוים.

השו"ע פסק בלשון כללית, והרמ"א פסק את המהרי"ק כפי שהביא הב"י, אך הגר"א מחמיר לאסור גם מנהגים שיש להם טעם גלוי.

כיצד לדון כריעת ברך של גבר המציע נישואין לזוגתו?

ראיתי מי שכתב שהכריעה היא מחווה רומנטית שיש בה טעם, לפי שבאה "לבטא את רצונו העז של הגבר לשאת את זוגתו לאישה, ואת משאלת לבו ההומה וכמה לכך שתענה בחיוב להצעתו. אין בפעולה זו כל שמץ של מנהג דתי, ואין העושה זאת מתכוון להידמות בכך לגויים. לפיכך אין כל מקום לאסור זאת מבחינה הלכתית".

אולם לענ"ד יש לחוש מהטעם השני של המהרי"ק - "פריצת דרך הצניעות והענוה", שהרי מנהג כריעת הברך הוא אינו מנהג תלוש ובודד, אלא הגיע אלינו בתוך מכלול תרבות המערב המלאה פריצות באמצעי המדיה השונים ע"י סרטים, סדרות וכדו'. כריעת הברך היא פרט אחד מתוך מארג תרבותי כולל של תפיסת הקשר בין איש ואשה בתרבות המערב, שהוא צורה של טומאה ופריצות מזוהמת.

וכאן היא השאלה הגדולה לאיזה כיוון אנחנו מכוונים את הבחורים והבחורות שלנו, והאם המקור לחיקוי הוא מנהגי הגויים ותרבותם. אי אפשר להתעלם מכך שמי שצופה בסרטים וסדרות ממקורות חוץ, בסופו של דבר מושפע מהם ומנסה לחקות אותם, ואפילו בתת מודע הוא שואב מהם רעיונות ודפוסי חשיבה ואורחות חיים קלוקלות. לא יתכן שניקח מתרבות חוץ הטמאה ופרוצה בעריות את הדגם של הדבר הכי יקר, טהור וקדוש לנו שהוא ראשית ברית הזוגיות וקשר הנישואין.

ומלבד זאת לשיטתם אני תמה, דווקא בעידן שלנו שעיקרון השוויוניות בין שני המינים הוא כל כך חזק (לעיתים עד כדי עיוותים נוראים, ואכמ"ל), אין סיבה שרק בן הזוג יכרע ברך כדי להוכיח נאמנות, ולא להפך. אדרבה, זה משפיל את הבחורה שכביכול רק דרכם של הגברים לבגוד ורק עליהם להוכיח את נאמנותם ע"י כריעת ברך. בנוסף, קראתי תגובות רבות של נשים שהבעל שלהם הציע להן נישואין בכריעת ברך, והן אמרו שהרגישו מאד לא נוח בסיטואציה הזו משום שברגע הגדול הוא לא הסתכל להן בגובה עיניים והפך לנמוך מהן, ולדבריהן זה הפך את המצב ללא טבעי ולא שוויוני. שילוב הבנאליות וחוסר הטבעיות של הרגע, יצר מצב מגוחך, וחיכו לרגע שיצא מהתנוחה הזו. ישנן שהיו מובכות מגורם ההפתעה ואמרו "כן" למרות שעדיין לא היו ממש מוכנות לכך אך מצד שני לא רצו להשפיל אותו.

סיכום

אין צורך בהצעת נישואין ומומלץ להגיע להחלטה באופן פשוט וטבעי. מי שבכל זאת רוצה להציע נישואין, יעשה זאת ללא כריעת ברך, ומומלץ ששני בני הזוג יהיו במצב שווה של ישיבה או עמידה. ולגבי נתינת הטבעת ואמירת "התינשאי לי", עדיף להימנע מהם משום חשש קידושין, אולם הפיתרון למי שבכל זאת דבק בעניין, הוא:

1. להפריד את נתינת הטבעת מפעולת ההצעה עצמה. 2. ו/או לומר לה קודם שנותן את הטבעת לתוך ידה שהוא לא מתכוון לקדשה, להבהיר לה שהטבעת היא סתם מתנה ולא נועדה לקידושין, ושהיא עדיין יכולה להתחרט גם אחר כך.

 

להדפסת התשובהPrint