English Español
צרו קשר

חדשות ואירועים

חזרה לרשימת חדשות

עלון ישיבת הכותל - חג הפסח!! - גיליון 154

גליון 154-  פסח התשע"ט

בית ישיבת הכותל מאחל לכם
ולכל בני משפחותיכם 


פסח כשר ושמח

שבת שלום!
 
 
7003409a-2e80-4481-8b0e-510eaf2c0ef6.jpg
9701cb43-7a15-4264-9197-3c7074a6f179.jpg
 
 
 
 
 

 

לשולחן השבת והחג 

הרב אהרון מורה שליט''א

'לכן הנה ימים באים נאום ה'' 
 

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: כִּי אִם חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם: (ירמיה כג, ז, ח).

 

איתא בהקדמה לספר "נצח ישראל" למהר"ל הסבר לגמרא בברכות (י"ב ע"ב) המובאת כאן לפניך. ננסה להבין את דבריו הקדושים לפי מיעוט הבנתי.  

 

אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כתיב "הנה ימים באים וגו'". אמרו לו, לא שתעקר יציאת מצרים, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לה. כיוצא בו (בראשית לה, י) "לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך", לא שיעקר שם "יעקב" ממקומו, אלא שיהיה שם "ישראל" עיקר ו"יעקב" טפל. וכן הוא אומר (ישעיה מג, יח) "אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו". "אל תזכרו ראשונות" זו שעבוד מלכיות, "וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים. "הנני עושה חדשה עתה תצמח" (שם שם יט), תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג. משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה בדרך מהלך ופגע בו זאב, וניצול ממנו, והיה מהלך ומספר מעשה זאב. פגע בו ארי, וניצול ממנו, היה הולך ומספר מעשה ארי. פגע בו נחש וניצול ממנו, שכח מעשה שניהם, והיה מהלך ומספר מעשה נחש. כך ישראל, צרות אחרונות משכחות הראשונות.

 

וכתב המהר"ל בהסבר הענין:

 

ולפיכך סבירי להו לחכמים שיש זכר ליציאת מצרים אף לימות המשיח, כי איך לא יהיה זכר לסבה עם המסובב, כי מן המדריגה שקנו ישראל כשיצאו ממצרים [י]קנו עוד מדריגה יותר עליונה, ואם לא שהוציאנו ממצרים, ולקח ישראל לו לעם, לא זכו לאותה מעלה עליונה שיקנו לעתיד, כי יציאת מצרים הוא סבה בעצם אל הגאולה העתידה... ועל זה השיבו חכמים לא שתהא יציאת מצרים עיקר, אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר, ויציאת מצרים טפל לה. וכל זה מפני שאי אפשר שיהיה המסובב בלא הסבה, ולכך ראוי שיהיה עם שעבוד מלכיות זכר אל דבר שהוא סבה אליו, והוא יציאת מצרים. ולפיכך מביא לראיה שם "יעקב" ו"ישראל", שלא נעקר שם "יעקב", כי שם "יעקב" גם כן הוא סבה לשם "ישראל", כי שם "יעקב" נקרא מלשון שהיה יעקב מקטין עצמו כמו עקב, ואין דבר יותר שפל מן העקב, ודבר זה הסבה שיהיה השם יתברך מגביה אותו עד שיקרא "ישראל", על שם "שרית עם אלקים ועם אנשים" (בראשית לב, כח), שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביה אותו (עירובין יג ע"ב). ומפני כך ישראל גם כן נקראו בשתי שמות אלו, כי בשביל שהם מקטינים עצמם הקב"ה מגביה אותם. ומפני כך, אלו שתי הגאולות הם מתחברים ביחד כאילו הם גאולה אחת:

 

וזה החלי לבאר את הדברים.

צריך להבין מהו ענינה של זכירת יציאת מצרים? הרי כל מבין יודע שהיה עדיף לא לרדת למצרים כלל, וממילא גם לא היה צריך להוציאנו משם. לא בעינן את ה"פה שאסר" ולא את "הפה שהתיר", והוצאה מאי קעביד? עוד שאלה נשאל והוא, מהו הצורך בכל עשרת המכות ובנס קריעת ים סוף, היד ה' תקצר להוציא את ישראל ממצרים ללא הרחבה של כמה פרקים ופרשיות בתורתנו הקדושה.

התשובה לתמיהות אלו נעוץ בדברי המהר"ל שבריש דברינו. אבל נתבונן בתמיהות שבדברי המהר"ל. צריך להבין במה יציאת ממצרים היא סבה לגאולה העתידה, במה העובדה שיציאת ממצרים היא סבה, לכן היא הופכת להיות טפילה לגאולה העתידה. מה ענין טפל אצל סבה?

יציאת מצרים היא השתקפות של יציאת השכינה מגו גלותא. כביכול נתעלמה השכינה, והיה העולם הולך ואבד "וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר" (כלשון הרמב"ם הלכות עכו"ם פ"א).

וכאן המקום להביא קושיא של אחד קדמון ר"מ בן גבאי בספרו "עבודת הקדש": איך יתכן שחלק מהמצוות הן זכר ליציאת מצרים "ואם לא גלו אם ובניה שם, וכי נאמר כי אין מקום וצורך אל זאת התורה ומצוותיה?!  ותשובתו היא שיש יציאת מצרים גם בעליונים: "אור וחושך, וטוב ורע וכל ההפכים שם היו מעורבים כדמיון הכסף והסיגים..והיא סוד מצרים העליונהוהביא בגלות מצרים שרשים וענפים כדוגמא עליונה ונתערבו שם גוי בקרב גוי טהור וטמא ישראל ומצרים והובדל והופרש האור מן החושך והוקבע כל אחד במקומו הראוי לו נמצא א"כ יציאת מצרים יסוד התורה והמצוות והכל לזכר יציאת מצרים עליונה ותחתונה. 

לפי זה נקל למבין שיציאת מצרים הוא רק תחילת תהליך של התגלות ה' בעולם, אבל לא סוף דבר אלא רק תחילה. מדוע ? להתגלות ה' במצרים יש בחינה של "והנצח", מדת נצוח של "ה' איש מלחמה" במלחמה גם אם האויב מפסיד אבל הוא בחינה של קיום שני הצדדים: כביכול השכינה ומרכבת הטומאה. במלחמה יש צורך בעשרת המכות וכו', כי המטרה היא לא עצם היציאה, שהרי הקב"ה בעצמו הכניסנו למצרים, אלא המטרה היא עצם המלחמה. הגאולה באחרית הימים היא בבחינה של "הוד". דהיינו, הודאה כי "אין עוד מלבדו" ו"שקר הסוס לתשועה" אין שני צדדים נלחמים זה בזה אלא מתברר "כי עתה אני אני הוא אני מחצתי ואני ארפא". אם כן ברור שמטרת תיקון העולם הוא בבחינת "הוד" של "אין עוד מלבדו", שהוא סוף התהליך, ויציאת מצרים הוא רק תחילת התהליך ולכן הוא טפל לפסגת ה"אין עוד מלבדו".

לפי כל האמור לעיל, אתה הקורא הנעים, הראת לדעת כי יציאת מצרים היא הסבה והגורם הראשוני, אבל רק בבחינת טפל מול העיקר של והאלילים כרות יכרתון במהרה. אמן. 

מתוך השיחה השבועית

       מו"ר הגאון הרב אביגדר נבנצל שליט"א -    5385b0c7-7466-4549-8e89-8ed0acace130.gif    
 
יציאת מצרים - דקדוק בזמנים

הקב"ה חישב את הקץ - מה השבח בזה? 
הקב"ה במכת בכורות אומר למשה "בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יא, ד-ה),  
למדים אנו מכאן עד כמה תופס הדקדוק בַּזמן מקום במכת בכורות, שהיא תחילת יציאת מצרים, שקיבלו אז רשות לצאת, ["קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי" (שם יב, לא)]. ענין זה תופס מקום גם בשאר עניני יציאת מצרים. למשל, קיום גזרת "גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם" וכו' (בראשית טו, יג), היה תוך דקדוק גדול מצדו של הקב"ה על שמירת מסגרת הזמן שנקבעה בגזרה.
מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל הרי ביאר, שגזרה זו כללה באמת שתי גזירות: גזרת גלות - "גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ", וגזרת שעבוד - "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם", ושתיהן נקבעו למשך "אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"[i] (שם). והנה, למעשה לא היו ישראל במצרים ארבע מאות שנה, אלא רק מאתים ועשר שנים (רש"י שם). כיצד אפוא התקיים הענין של "אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"? ענו על זה חז"ל בשני אופנים:
 
א') מִנְיַן ארבע מאות שנה התחיל כבר מלידת יצחק אבינו (רש"י שם), 
ב') המצרים הכבידו את עוּלם על ישראל יותר ממה שהיה בכלל הגזירה, וקושי נוסף זה היה שקול כארבע מאות שְׁנות שעבוד של הגזרה המקורית[ii]. 
וביאר הרב מבריסק, ששני תירוצים אלו מכוונים כנגד שתי הגזירות הנ"ל: גזירת "גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ... אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" התקיימה על ידי שהמנין התחיל כבר מלידת יצחק, וגזירת "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" התקיימה על ידי תוספת בקושי השעבוד[iii]. 
והנה, שתי הגזרות הללו היו צריכות להתקיים במלואן, ואם אחת היתה נשלמת בעוד שהאחרת לא הושלמה עדיין, לא היו יכולים לצאת ממצרים עד שתושלם גם השניה. מאידך גיסא, אם היו נשארים במצרים עד שתושלם הגזירה השניה, היו סובלים מן הראשונה יותר מארבע מאות שנה. הקב"ה היה צריך אפוא לסדר, ששתי הגזרות תסתיימנה ברגע אחד, כדי שישראל לא ישארו אף רגע אחד מיותר במצרים. זהו שאומרים בהגדה של פסח: "ברוך המקום ברוך הוא... שהקב"ה חישב את הקץ לעשות" וכו'. מהו השבח הגדול בזה, שהקב"ה חישב מתי כָּלים ארבע מאות שנה מברית בין הבתרים? כל כך קשה למנות ארבע מאות שנה?! אלא השבח הוא על כך, שהקב"ה סידר שקושי השעבוד יהיה בדיוק במשקל כזה, כך ששתי הגזרות תושלמנה ברגע אחד ממש! 
הרי שגם כאן רואים, שהנהגת ה' בגזירת השעבוד היתה בדקדוק גדול, לשמור על מסגרת הזמן שנקבעה בגזרה. לא פחות ולא יותר.
דקדוק הזמן על רגע יציאת מצרים 
אבל דקדוק הזמן ברגע של יציאת מצרים היה לא רק בענין הנ"ל, "לסדר" ששתי הגזרות תסתיימנה באותו הרגע, אלא גם בענין נוסף, הרבה יותר חשוב מזה.
אנו אומרים בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" וכו'. כלומר, יציאת מצרים התרחשה במהירות עצומה; בתוך שמונה עשרה דקות - כל צבאות ה' היו מחוץ למצרים. אבל לא זה עיקר הכונה במה שאנו אומרים "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". עיקר הכונה בזה הוא, שלא הספיק בצקם הרוחני של אבותינו להחמיץ (הרי חז"ל מכנים את היצר הרע "שאור שבעיסה", שמחמיץ את העיסה, הלא היא הנשמה - ברכות יז, א). ישראל היו שקועים במצרים במ"ט שערי טומאה, ואילו היו נשארים שם עוד רגע אחד, לא היה עוד מקום להוציאם. כבר לא היה נשאר הבדל חלילה, בין ישראל למצרים. אחד הטעמים שנאמרו ל"ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה - אני ולא מלאך" הוא, שמלאך לא היה מסוגל כבר להבחין בין יהודי לגוי, רק הקב"ה עוד הבחין ביניהם, והבין שגוי צריך להכות ויהודי לא צריך להכות. 
גם לאחר יציאת מצרים, לאחר ששה ימים שישראל הולכים בליווי עמוד אש ועמוד ענן, ביום השביעי, עדין השר של מצרים טוען: מה נשתנו אלו מאלו? (עי' ילק"ש רמז רל"ח), עדין היתה 'הוה אמינא' להטביע חלילה את ישראל יחד עם מצרים בים סוף. אמנם הקב"ה הכריע לא כך, הכריע שיש הבדל בין ישראל למצרים, אבל רואים מכאן עד כמה היו ישראל קרובים להשתקע בטומאת מצרים. ופלטנו מכל זה, רק מפני שה' נגלה אלינו בחצות הלילה והוציא אותנו ממצרים, ואם היה חלילה מאחר קצת, כבר לא היה מקום להוציאנו ממצרים. 
מכאן יש ללמוד, עד כמה עלול כל רגע להיות מכריע. כל תקוַת ישראל לגאולה היתה תלויה ברגע אחד. כמעט רגע - והיו נשקעים ישראל ח"ו בטומאת מצרים ללא תקנה, כמו שמתבטא הרמב"ם: "וכמעט קט היה העיקר ששתל אברהם נעקר"! (הלכ' ע"ז פ"א ה"ג). אברהם, ואחריו יצחק ויעקב והשבטים הקדושים, בנו בעמל רב עַם של מאמינים בה', וברגע קטן היה עלול כל המפעל הנשגב הזה להעקר מן העולם, לולא שלח לנו הקב"ה ברגע האחרון את משה ואת אהרן, להוציא אותנו ממצרים. 
לזה רומז איסור חמץ בפסח. עד כמה רגע אחד יכול להחמיץ את הכל. ברגע אחד עָלִינו מטומאת מצרים למסלול של חמישים יום שהביא אותנו למדרגה של "לא עשה כן לכל גוי", ולמעמד הגדול והנורא ששום עם לא זכה לו, וברגע אחד של איחור והחמצה - יכולנו לאבד את הכל.
 
[i]. וזהו לכאורה דלא כדעת האבן עזרא והרמב"ן, שֶׁמֶּשֶׁךְ ימי העבדות והעינוי לא נקבע מראש (עי' רמב"ן בראשית טו, יג). ולדעת האב"ע, גם משך ימי הַגֵּרוּת לא נקבע מראש, ורק דבר אחד נקבע מראש, שקץ הגאולה יהיה לאחר שיעברו ארבע מאות שנה מברית בין הבתרים (עי' רמב"ן שם).
[ii]. ולכן, לאחר שבא משה לדבר עם פרעה בפעם הראשונה להוציא את בני ישראל ממצרים, הכביד פרעה את ידו עליהם, עד שמשה צעק על כך לה': "ה', לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה" וכו' (שמות ה, כב-כג). וה' לא ענה לו על שאלתו, למה עשה כן. אבל הטעם לזה היה, כי ה' רצה למהר להוציאם ממצרים, ולכן היה מוכרח לגבור תוקף השעבוד, כדי שבזה תושלם גזירת הגלות קודם זמנה (דרושים נחמדים ממהר"ם שי"ף שנדפסו בסוף חידושיו למס' חולין - פרשת שמיני). [וכתב הצל"ח (פסחים קטז, ב ד"ה במשנה), שבגָלותנו עתה הוא להפך, שאריכת הזמן משלים קושי השעבוד, כי אין לנו כח לסבול עול השעבוד כפי שהיה צריך להיות עלינו ע"פ הגזרה, ולכן במקום זה מאריך עלינו הקב"ה זמן הגלות, ומיקל מעלינו קושי השעבוד. וכן כתבו השם משמואל (ויגש תרע"ז) והשפת אמת (פסח תרמ"ב ד"ה בשיר השירים)].
[iii]. יש שפירשו, ששתי גזירות אלו נרמזות בפסוקים: "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם, הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, הוּא משֶׁה וְאַהֲרֹן" (שמות ו, כו-כז). דלכאורה כפל לשון יש כאן. אלא שהפסוק הראשון מכוון כנגד גזרת "גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם", ולכן נאמר בו "אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", היינו מגזרת הגלות. והפסוק השני מכוון כנגד גזרת השעבוד, ולכן לא נאמר בו "מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", אלא "הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵלמִמִּצְרָיִם"; היינו - מן השעבוד לַמצרִים עצמם. [ולכן בפסוק הראשון נאמר: "אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם", ופירש"י: "כל צבאם לשבטיהם", ואילו בפסוק השני לא נאמר "לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם עַל צִבְאֹתָם". משום שגזרת הגלות שעליה מדבר הפסוק הראשון, היתה על כל שבטי ישראל, לכן נאמר שם "עַל צִבְאֹתָם". אבל גזרת השעבוד עליה מדבר הפסוק השני לא היתה על כל השבטים, דשבט לוי לא נשתעבד (רש"י שמות ה, ד), לכן לא נאמר שם "עַל צִבְאֹתָם", דלא כל השבטים נכללו בגזרה זו].
 
שיעור הכנה לפסח

     מו"ר רה"י הרב ברוך וידר שליט"א    79cb32f5-9dba-43a0-ac46-c615b46a75b4.gif 

---שבח סיפור יציאת מצרים --- 
 


מהו העניין האמיתי והמרכזי שצריך לספר בלילה הזה - ליל הסדר ליל היציאה ממצרים? 
מו"ר הגר"א נבנצל שליט"א אומר שמטרת המגיד זה לספר ממש את סיפור יצי"מ ולא להתעסק בפלפולים וחידושי תורה, צריך לספר ממש את הפרטים של מה שהיה. ואכן, מו"ר הרב יעקב כץ שליט"א סיפר לפני עשרות שנים שלאחר הסדר הוא למד עם ילדיו במשך כל הלילה את סיפור יצי"מ מתוך החומש, לספר ולספר בסיפור יצי"מ.
צריך שכל אחד מאיתנו ייעשה הכנה לליל הסדר וכך יגיע במדרגה רוחנית גבוהה ללילה הקדוש הזה, ואז הוא יוכל גם להעלות איתו גם את אשתו וילדיו מהמקום שלהם בשפה שלהם, אך אם הוא יהיה ברמה שלהם הוא לא יוכל לרומם אותם כלל.
בחלק מההגדות מובא מאמר מהזוה"ק – מאמר שבח סיפור יציאת מצרים:
פקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים, דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בהאי שבחא לעלמין" 
והכי אוקימנא, כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים, ובההוא ספור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי, דהוא חדו מכלא, דהאי איהו בר נש דחדי במריה. וקודשא בריך הוא חדי בההוא ספור, ביה שעתא כניש קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה, ואמר לון זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדאן בפורקני, כדין כלהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעין ספורא דשבחא דקא חדאן בחדוה דפורקנא דמריהון,
כדין אתיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא, על כל אינון נסין וגבורן, ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא, דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון. כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא, וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון, כמלכא דאתוסף חילא וגבורתא כד משבחין גבורתיה ואודן ליה, וכלהו דחלין מקמיה, ואסתלק יקריה על כלהו, ובגין כך אית לשבחא ולאשתעי בספור דא  כמה דאיתמר...[1]".
מלמד אותנו הזוהר שכאשר אדם מספר בשבח יצי"מ, הוא מוריד הארות עליונות, הוא מוריד שפע של ברכה לכל המציאות. הזוהר מדגיש שצריך להיות  בשמחה כאשר עוסקים בסיפור יצי"מ.
הזוהר כותב " דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון", מה הכוונה?
ברמה הפשוטה ניתן להבין שצריך לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בהוציאו אותנו מגלות ושעבוד מצרים. אולם עומק הפשט הוא יותר מזה – צריכים לשמוח בישועה של ה' עצמו, השכינה כביכול נמצאת עם ישראל בגלותם בבחינת – "עמו אנכי בצרה", וכאשר עם ישראל נגאל ביציאת מצרים אז גם הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול נגאל. דברים מבהילים שקשה לתפוס אותם.
הזוהר ממשיך ומתאר כיצד המלאכים, לאחר שירדו ושמעו את ישראל משבחים ושמחים בישועת אדונם, עולים ומשבחים לה' על כל הניסים והגבורות. וההסבר בעומק הוא שגם המלאכים מודים על העם הקדוש – עם ישראל. שהרי המלאכים לא רצו בבריאת האדם – 'מה אנוש כי תזכרנו', וכאן זה כמו הודאת בעל דין – שמודים לה' על בריאת האדם. כל זה בזכות עם ישראל שמגלה ומפרסם את שם ה' בעולם.  
 

 
[1] זהר, רעיא מהימנא פרשת בא דף מ,ב. בזוהר יש המשך לקטע, ע"ש כי כאן קצרנו.
 
פינת גדולי ישראל  


הרב יעקב חיים סופר - בעל 'כף החיים'
 
כף החיים הוא חיבור הלכתי, שנכתב בידי הרב יעקב חיים סופר, ונחשב לאחד מחיבורי ההלכה המרכזיים והחשובים לציבור הספרדי. 
 
רבי יעקב חיים סופר (ה'תרכ"ז או ה'תר"ל - ט' בסיון ה'תרצ"ט) היה מקובל, מחבר ופוסק הלכה, כתב את סדרת ספרי ההלכה כף החיים.
ביוגרפיה 
נולד בבגדאד בירת עיראק, לרב יצחק ברוך ממשפחת "מוסה" ולאסתר. למד מאביו תורה וכתיבת סת"ם. התחנך בישיבת "מדרש בית זלכה" בראשות הרב עבדאללה סומך, ולמד בין היתר אצל הרב אלישע דנגור. הושפע בלימוד תורה וקבלה מהרב יוסף חיים - בעל ה"בן איש חי", והוסמך על-ידו למו"צ. נשא לאשה את פרחה בדהובא. לפרנסתו עבד כסופר סת"ם, ומכאן שם משפחתו "סופר".
בראש חודש סיוון ה'תרס"ד עלה לארץ ישראל עם חבריו הרבנים רבי יחזקאל עזרא רחמים ורבי צדקה חוצין. גר בשכונת בית ישראל בירושלים ולמד בישיבת המקובלים בית אל. בשנת ה'תרס"ט הקים עם רבנים יוצאי בגדד את בית הכנסת "שושנים לדוד" שבו דרש בשבתות וימים טובים. למד וחיבר את ספריו בעליית בית הכנסת (כיום היא עזרת נשים). מאוחר יותר הצטרף ללומדי הקבלה בישיבת רחובות הנהר, שם היה תלמיד חבר לרב חיים שאול הכהן דוויק.
נפטר בגיל 69, ביום שבת, ט' בסיוון ה'תרצ"ט. נקבר בחלקת החסידים לעדת הבבלים שבהר הזיתים.
נינו הוא הרב יעקב חיים סופר, שעומד בראש ישיבת 'כף החיים' שהוקמה על שמו.
תיאור הספר 
ספר כף החיים הוא למעשה פירוש על חלק אורח חיים בשולחן ערוך העוסק בהלכות יום יום, וכן על תחילת חלק יורה דעה בשלחן ערוך העוסק בהלכות איסור והיתר. הוא בא לבאר ולהוסיף על דברי השולחן ערוך, וכן להכריע ולפסוק הלכה בנושאים הנידונים בשולחן ערוך על בסיס הספרות ההלכתית והקבלית לאורך הדורות.
רוב הכתוב ב"כף החיים" הוא לקט שנאסף מחיבורי רבנים אחרים, ראשונים ואחרונים עד אחרוני דורו, וכן מספרי קבלת האר"י והרש"ש. ביניהם מעט חיבורים קדומים אשר היו תחת ידי המחבר בכתבי-יד ולא ראו בזמנו אור בדפוס, וכן ספרים נדירים שהודפסו במהדורות מצומצמות אך היו מצויים בספרייתו של הרב המחבר.
הספר הכולל כיום עשרה כרכים נתחבר על ידי מחברו בירושלים במשך קרוב לארבעים שנה, כאשר תשעה כרכים על חלק אורח חיים וכרך נוסף על יורה דעה הדפיסם המחבר עצמו, וכעשרים שנה לאחר פטירתו הדפיס בנו ר' משה סופר כרך נוסף על יורה דעה מתוך כתב-ידו, בהגהת הרב עובדיה יוסף אשר אף השלים את החיבור (מסימן קיז אות יב עד סוף סימן קיט) על פי דרכו, כאשר התוספת שלו מהוה כרבע מנפח החיבור של כרך זה.
ספר זה דומה במבנהו לספר ההלכתי "משנה ברורה", באשר שניהם מבארים דברי השלחן ערוך, מכריעים ופוסקים הלכה בנושאים הנידונים בשולחן ערוך על בסיס הספרות ההלכתית לאורך הדורות, אך בשונה ממנו לא מתמקד בהבאת ההלכה הפסוקה בלבד, אלא מביא את מגוון הדעות שבעניין, ולבסוף על-פי כללי הלכה שבידו - מכריע.
הספר משמש כספר הלכתי חשוב לרוב עדות ישראל, ובעיקר בקרב עדות המזרח.
שיטת הפסיקה 
שיטת הפסיקה של ר' יעקב חיים בעיקרה הינה כשל חכמי ספרד ועדות המזרח מדורו של החיד"א בערך ואילך, שיטה המשלבת את מסורת הפסיקה הקלאסית המתבססת על תלמוד ופוסקים ולמסורת עדות המזרח הפוסקת כמרן רבי יוסף קארו - את פסיקת הקבלה של הרב יצחק לוריא אשכנזי (האר"י) ותלמידיו, ובדורות מאוחרים יותר אף את קבלתו של הרב שלום שרעבי (הרש"ש) ותלמידיו. בכך בעצם ייחודיותו העיקרית של הספר בתור פרשן השלחן ערוך, שמשלב נגלה עם קבלה, ונוטה להכריע כקבלה. כמו כן מביא פעמים רבות מנהגים, תפילות וכוונות המיוסדים על-פי הקבלה.
בנוסף לכך נוטה כף החיים בפסיקותיו בדרך כלל לחומרא, או על-פי הקבלה כנ"ל, או מתוך כוונה לצאת ידי כל השיטות. בדרך כלל גם מחפש פתרונות, לפעמים טכניים, כדי לצאת ידי כל השיטות.
בקבלתו ובחומרותיו נחשב כממשיך דרך פסיקתם של חכמי בבל, כשבעיקרם רבו הרב יוסף חיים מבגדאד מחבר הבן איש חי. אמנם ישנם מקרים בהם הוא מחדש חידושים וחולק אף על רבו הרב יוסף חיים, כדוגמת חיוב אמירת תיקון חצות על ידי נשים - דבר שאינו מצוי ואף רבים מהפוסקים מסתייגים מכך.
אחר פסקיו, שבדרך כלל הם פסקי חכמי עדות המזרח והבן איש חי, נוהגים חלק מהציבור הספרדי-שמרני, בשונה מהנוהגים על-פי הרב עובדיה יוסף המעדיף פסיקה הצמודה למרן רבי יוסף קארו מעל פסקי הקבלה והמנהגים. כשיטת ה"כף החיים" הייתה גם שיטתם של חבריו תלמידי הבן איש חי כדוגמת הרב צדקה חוצין ועוד, וכך נהגו גם תלמידיהם דוגמת הרב יהודה צדקה והרב בן-ציון אבא שאול ראשי-ישיבת פורת יוסף, וכן הראשון לציון הרב מרדכי אליהו שבספריו ובסידורו "קול אליהו" מצטט רבות את "כף החיים". כמו כן רבי רפאל ברוך טולידנו ממקנס שבמרוקו בעל קיצור שולחן ערוך השלם נוטה בספרו רבות אחר פסקי בעל כף החיים.

. 
Yaakov Chaim Sofer.jpg

 

מתוך: אתר המכלול.
עריכה: זיו ארזי

לרישום - לימוד ש"ס בבלי_ישיבת הכותל לע"נ מו"ר הרב חיים ישעיהו הדרי זצ"ל- עד ר"ח אייר תשע"ט



חדשות, אירועים ועדכונים

 

מנכ"ל הישיבה מוטי ג'רבי בשיעור
עבור תוכנית המנהיגות הישיבתית.
בנושא מנהיגות, דוגמא אישית, צבא וישיבה

 
0875f323-e696-4e7b-b238-08dcfedd6aa6.jpg
 

 

אברכי הישיבה הפתיעו את עובדי הישיבה
בברכת פורים שמח ומשלוח מנות איש לרעהו
 
 

b7c0bc73-ac71-4da0-bea1-dc063be4d3ed.jpg
 

8f9314b2-aaad-4a88-98d1-aa75f865d05f.jpg

588d6712-2083-49b4-8c96-11269fd8bd28.jpg

 

 

מסיבת פורים בישיבה
ביחד עם כל תלמידי הישיבה וצוות הרמים

צילום: ישי דמארי

 
58e7e0a8-26ed-4bef-8c0c-b8cff5d74c1f.jpg
 
d3dbb7e5-5f20-4240-9964-bb9b39514e6c.jpg

fd1526e7-2367-4c65-adde-270a412c9624.jpg

32b2e0f7-b068-4d6e-a24f-dee52d025cbd.jpg

 

ראש הישיבה הרב ברוך וידר שליט"א
בשיחה במכינת ידידיה -
במהלך מרתון של תורה במשך שלושה ימים במכינה

 
c4e9015c-1f80-49f1-bb6d-f3aebc7eef08.jpg
 

 

 בהצלחה רבה לכל חיילינו אשר התגייסו בגיוס אדר (מרץ)!!!

ה' ישמור צאתכם ובואכם

 

חיילינו המתגייסים לנח"ל ובתוכם חיילי מח"ל מחו"ל


 

e53f0226-f374-4a3c-b590-912a096c9bfd.jpg




 

b9c37475-2011-40d3-bb70-b777327a4c81.jpg

 

תלמידי תוכנית בית המדרש של ישיבת צביה פתח תקווה הגיעו לישיבת הכותל לסיום מסכת מכות ולשיחה עם ראש הישיבה 
 

e3b3d816-bd60-4e31-971a-a28a617e39a3.jpg

 

 

בכאב לב גדול ובדמע, זה היום עשה ד' ע'י מדינת ישראל חיכינו לו. 
עם ישראל זוכר את לוחמיו ולא יפקירם 
אשרי העם שככה לו
אשרי העם שזהו צבאו
ושבו בנים לגבולם."


הרב ברוך וידר שליט"א, ראש הישיבה שהשתתף בקרב סולטן יעקב קיבל את הבשורה על מציאת חברו למחלקה, הנעדר זכריה באומל הי"ד
 
 

 הרב וידר שליט"א מבשר את הבשורה לרב נבנצל שליט"א

 

עשה לך רב  
 

מצה מקמח מצה שמורה

שאלה:

האם ניתן להכין מצות לליל הסדר ע"י הכנת פיתות מקמח מצה שמורה ומים?
האם מותר להמתיק מעט את העיסה? מלח? חתיכות בצל קטנות?
האם יש לשקול דלא הוי עיסה שיכולה להחמיץ, כאורז?

התשובה:

המשיב: מו"ר הרב אביגדר נבנצל שליט"א

שלום רב,

אין לערב דבר נוסף פרט לקמח ומים בהכנת מצה. כמו כן, ניתן להכין מצה מקמח מצה.

 

א. מערכת - זיו ששון ארזי