English Español
צרו קשר

חדשות ואירועים

חזרה לרשימת חדשות

עלון ישיבת הכותל - כסלו- וישלח- גיליון 160

גליון 160-  כסלו התש"פ

בית ישיבת הכותל מאחל לכם

ולכל בני משפחותיכם

חג אורים שמח



ושבת שלום!

 

 
 
 
 
 
לשולחן השבת 

הרב ארי קוטלר שליט''א

בן אוני - בנימין - הכח להצלחה בעבודת ה'

 

ידוע, שבחלקו של שבט בנימין נבנה בית המקדש, ויש לשאול, מה עשה שבט בנימין שכך זכה להיות האכסניא של השכינה ובית המקדש? החזקוני (דברים לג:יב) מסביר שכל השבטים היו שותפים במכירתו של יוסף ובנימין לא היה שותף עמהם. עוד הוא מוסיף שכל השבטים נולדו בחוץ-לארץ ובנימין נולד בארץ ישראל לכן הוא זכה לכך שהשכינה שורה בחלקו. 
הגמרא בזבחים (נג:-נד) מסבירה שבנימין הצטער בכל יום שלא היה בית המקדש כולו בחלקו ורצה לקחת את זה מיהודה לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין להקב"ה. ישנה עוד גמרא בסוטה(יז:) שמביאה לכאו' סיבה שלישית, כשעם ישראל היו על הים לפי שיטת רבי יהודה, שהיא היותר מוכרת, כל אחד צעק שלא קופצים לים, ורק נחשון בן עמינדב קפץ תחילה. אבל שיטת רמי מאיר היתה שונה! כל אחד רצה לקפוץ תחילה, כולם צעקו "אני יורד תחילה, אני יורד תחילה" וקפץ שבט בנימין וירד לים תחילה והיו שרי יהודה רוגמים אותם! אומרת הגמרא לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. המהרש"א (זבחים שם) טוען ששתי הגמרות הללו חולקות על הסיבות. אך אפשר להגיד שאלו לא סיבות שונות!! אלא היא אותו תכונה שנוצרה בקרבו מההתחלה, שנעשה ראוי להיות האכסניה! 
יש איזה חוסן פנימי שכבר רואים מקריאת השם שלו וגם ממודלים של אמא ואבא.
כבר מלידה יש איזה מחלוקת מוזרה מה יהיה השם של בנימין. רחל קוראת אותו "בן אוני" ואילו יעקב קורא לו "בנימין".
האם זה רק מחלוקת של מה בכך בין איש לאשתו? אפשר להסביר כמו הרמב"ן שכל אחד נותן לו תכונה. רחל אומרת בן אוני בזמן אבלות. יש פעמים שמרגישים חוסר, חוסר אונים כמו בזמן האבלות. ויעקב אומר בן-ימין של גבורה. אפשר להסביר אי אפשר להיות עבד ה' ומרכבה לשכינה בלי כוחות נפשיים איך להתמודד עם אכזבה, קשיים. בנימין הוא איש שלם שמבטא את הצער וגבורה ביחד, לא הכל חלק בחיים! זה לא שתי גמרות סותרות, אלא משלימות. כח הגבורה לקפוץ למים למרות שיש רגימות של אבנים משקף איזו מוכנות לקחת סיכונים בעבודת ה' למרות שיש צער אם לא מצליחים. 
בנימין למד את סוד "הדרך" ושליטה בחיים שהכל בתהליכים מאבא ואמא. רחל מתה בדרך ועדיין היא האמא שאומרת ומתפללת שהבנים שלה ישובו הביתה.  הגמרא (ב"ב יז) אומרת ש'שבע אנשים לא שלטה בהם רימה ותולעה' אחד מהם בנימין בן יעקב. למה הדגש שהוא הבן של יעקב?? ודאי יש רמז למשנה (אבות ג:א):
"עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
כמו שרש"י (ב"ב שם) שליעקב "יש לו כל" לא חסרו שום טובה. זה המפתח למערכת יחסים עם הקב"ה גבורה פנימית, וכח לקחת סיכונים, להכיר את התהליכים, לדעת שיש אכזבות, כדי להגיע למטרה - לצמוח בחיים מבן אוני לבנימין. 
הרד"ק (בראשית מט:כז) ראה בשבט בנימין סימני הגאולה ש"בבקר יאכל עד" יש מלחמות שאול עמלק ובשאר הגויים שעדיין בינינו בארצנו, "ולערב יחלק שלל"- מלחמת מרדכי לפי שהיו בגלות דומה לערב.
הירושלמי (ברכות ויומא) אומר
"ר' חייא רובה ור"ש בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא ראו אילת השחר שבקע אורה א"ר חייא רובה לר"ש בן חלפתא בר ר' כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר"
היוונים תכננו להחשיך עיניהם של ישראל. הנס הגדול במילים של הרמב"ם (הלכות חנוכה ג:א)
"שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני". 
יהי רצון שהאור של התורה ונרות החנוכה יאירו את כל העולם ויחדירו בתוכנו כח להיות כמו בנימין ולהחזיר את בית המקדש לחלקו של בנימין במהרה בימינו. שנזכה להעריך את המלכות שיש לנו כבר 
ולהתפלל לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.

 

 

מתוך השיחה השבועית

       מו"ר הגאון הרב אביגדר נבנצל שליט"א -       
 
יעקב חוזר אל אביו - רמז לימות המשיח 
 
הענין שהזכרנו - שכל זמן הגלות נסבול מהטומאה שהכניס שרו של עשו בכלל ישראל, ורק כשיעלה השחר ותגיע הגאולה תסתלק הטומאה - רמוז גם בהמשך הפרשה. התורה מספרת: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל, וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר. וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו" (בראשית לה, כא-כב). אומר על כך רש"י: "בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא - עד שלא בא לחברון אצל יצחק ארעוהו כל אלה". כל הצרות שקרו ליעקב לאחר פגיעת המלאך - מעשה דינה, ופטירת רחל, ומעשה ראובן עם בלהה - ארעו ליעקב "בָּאָרֶץ הַהִיא", עד שלא בא אצל אביו לחברון.
מה רוצה רש"י לומר בזה? או מה רוצה התורה לומר בזה? הרי כל מי שקורא את הפסוקים על הסדר, רואה כבר מעצמו שכל המעשים הללו קרו לפני שיעקב בא אל אביו. אמנם לפעמים אין מוקדם ומאוחר בתורה, אבל כאן אין סיבה לומר זאת. בפשטות, המעשים כתובים לפי הסדר: מעשה דינה (שם לד), פטירת רחל (שם לה, יט), מעשה ראובן ובלהה (שם לה, כב), ואח"כ יעקב מגיע אל אביו (שם לה, כז). מדוע א"כ מציינת התורה במיוחד, ש"עד שלא בא לחברון אצל יצחק ארעוהו כל אלה"?
נראה לבאר כך: הרמב"ן כותב, "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות - סימן לבנים'[i] (ב"ר מ, ו). ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות, וחפירת הבארות, ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת[ii], ו[באמת אינו כן, אלא] כולם באים ללמד על העתיד. כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות - יתבונן[iii] ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו"[iv] (רמב"ן בראשית יב, ו). כלומר, כל מה שאירע לאבות, הוא רמז למה שיקרה במהלך ההסטוריה עִם עַם ישראל[v]. [ולא רק רמז, אלא מעשי האבות הם הסיבה והשורש והגורם לכל מה שקורה לעם ישראל במהלך הדורות[vi]].
לפי יסוד זה מסביר הרמב"ן, שגם מאבקו הלילי של יעקב עם שרו של עֵשָׂו (רש"י שם לב, כה), ["עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם" (שם לו, א)] מרמז למאבקם של ישראל עם אדום בגלות האחרונה. והסוף של מאבק זה הוא, שיעקב גובר על שרו של עשו. וכך גם בגלות האחרונה, אחרי כל הצרות והגזירות והרדיפות של בני אדום, עם ישראל חי וקיים! (רמב"ן שם לב, כו).
לפי דברי הרמב"ן הללו אפשר לומר כך: אם המאבק עם עשו רומז לגזירות של מלכות אדום, א"כ גם הצרות שבאות על יעקב אחרי אותו מאבק, מרמזות לצרות של גלות אדום, עד שיעקב חוזר אל יצחק אביו, שזה מרמז לסוף הגלות הזו, ולגאולה האחרונה[vii]. ואם כך, נראה לומר, שזה מה שרצתה התורה להדגיש, ש"עד שלא בא יעקב אצל יצחק ארעוהו כל אלה". כלומר, התורה מרמזת לנו, שהצרות האחרונות באו על יעקב מפני שהתעכב "בָּאָרֶץ הַהִיא", "מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר", ולא הזדרז לבוא אל אביו לחברון[viii] (גור אריה שם לה, כב). כל זמן שיעקב לא חוזר אל אביו, וכל זמן שישראל לא חוזרים אל אביהם שבשמים - יש צרות וקלקולים, הנובעים מפגיעת המלאך בכף ירך יעקב. אבל כשיעקב חוזר אל אביו, וישראל חוזרים אל אביהם שבשמים בגאולה האחרונה - נעלם הפגם, והקלקולים נעלמים גם הם[ix].
 
[i]. כך הוא לשון הרמב"ן. והביטוי הידוע והשגור בפי כל - "מעשה אבות סימן לבנים" - אינו לשון הרמב"ן, ואף לא לשון חז"ל, אלא הוא מטבע לשון קצר שטבעו אותו רבותינו האחרונים.
[ii]. מבואר כאן ברמב"ן, שהכלל האמור - שכל מה שאירע לאבות הוא סימן לבנים - לא נאמר רק בדרך של דרוש או רמז, אלא זהו עצם פשוטו של מקרא, שהרי זו הסיבה שעבורה נכתבו הפרשיות הללו בתורה, וללא זאת "הם דברים מיותרים, אין בהם תועלת".
[iii]. כלומר: ניתן להבין ממנו.
[iv]. ויסוד זה כתב הרמב"ן בכמה מקומות נוספים, ומהם - בהקדמתו לספר שמות, וז"ל: "ספר בראשית הוא ספר היצירה, [וב' יצירות יש בו, יצירה גשמית ויצירה רוחנית. היצירה הגשמית היא] בחידוש העולם ויצירת כל נוצר, ו[היצירה הרוחנית היא] במקרי האבות, שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם - ציורי דברים, לרמוז ולהודיע כל העתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר [הוא ספר שמות] בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם".
[v]. יסוד זה הובא גם בספורנו ריש פרשת וישב (בראשית לז, ב), וגם בהקדמתו לתורה, וגם הוא מבאר כמה וכמה פרשות בתורה על פי יסוד זה, אלא ששיטתו שונה בכמה פרטים משיטת הרמב"ן. לשיטת הרמב"ן, ירידת אברהם למצרים מרמזת לגלות מצרים (רמב"ן בראשית יב, י), ירידת יצחק לארץ פלשתים רומזת לגלות בבל (רמב"ן שם כו, א), וירידת יעקב למצרים רומזת לגלות רומי (רמב"ן שם מז, כח). ואילו לשיטת הספורנו, חיי אברהם (מאז צאתו מחרן) מרמזים לתקופה שמיציאת מצרים עד בנין בית ראשון, חיי יצחק - לתקופת בית ראשון, וחיי יעקב מרמזים לגלות בית ראשון, בנין בית שני וחורבנו, ובנין בית שלישי (הקדמת הספורנו לתורה. וע"ש טעם ההקבלות הללו. וחזר על דבריו בקיצור נמרץ בפירושו לבראשית לז, ב). ועי' עוד בהערה הבאה.
[vi]. כמבואר בדברי הרמב"ן המובאים לעיל (הערה 7), שמעשי האבות הם כעין יצירה לזרעם. וכן מבואר בדברי הרמב"ן בפרשת לך לך, וז"ל: "כי כל גזירת עירין, כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון - תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך: וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה, תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת, וְאָמַרְתָּ: כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וגו' (ירמיה נא, סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג, טז-יז), וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹר, וַיֹּאמֶר: חֵץ תְּשׁוּעָה לַה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם. ונאמר שם (פסוק יט) וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹקִים, וַיֹּאמֶר: לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה, וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם. ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ, ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה". עכ"ל.
[vii]. אמנם לדעת הספורנו הגאולה האחרונה נרמזת בשנות חייו של יעקב במצרים, שהיו שנים יפות עבורו, שלא היו לו בהן צרות, וכבר מצא את בנו יוסף אחר שכבר נתייאש מלראותו, ולא היה לו יותר צער משעה שירד אליו למצרים, וזה מרמז לזמן הגאולה העתידה שאין אחריה עוד צרות (ספורנו בראשית מו, ה), ולדעת הרמב"ן הגאולה העתידה כלל לא נרמזת במעשי האבות, כי לדעתו שנות חייו של יעקב במצרים מרמזים דוקא לגלות מצרים, ולא לגאולה האחרונה, שהרי יעקב היה אז בגלות, וארכו לו שם הימים יותר ממה שחשב להיות שם, שזה מרמז לגלות אדום הארוכה אשר לא נודע קִצָּהּ, והגאולה מגלות זו לא נרמזת בשנות חייו של יעקב, כי מת בגלותו, ורק את עצמותיו העלו לא"י לקוברן שם, וזה מרמז למצבם של ישראל בגלות אדום, אשר "אנחנו בו כמתים, אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו" (רמב"ן בראשית מז, כח), אך למרות זה אפשר לראות בחזרת יעקב מחרן אל אביו יצחק בחינה של רמז לגאולה העתידה. ועי' להלן הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת..
[viii]. וכפי שפירש רש"י גם לעיל (לה, א), לגבי מעשה דינה: "לפי שאֵחרתָּ בדרך, נענשתָּ ובאה לך זאת מבתך".
[ix]. אולי מפני זה אמרו חז"ל על "מגדל עדר" - "שמשם עתיד הקב"ה לעדור את עדרו הנעדר בין משנאיו" (מדרש "שכל טוב" בראשית לה, כא). היינו, בסוף זמן הגלות, סמוך לגאולה האחרונה. וכן בתרגום יונתן: "מַגְדְלָא דְעֵדֶר - אַתְרָא דְמִתַּמָן עָתִיד דְאִתְגְלֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא בְּסוֹף יוֹמַיָא". כי היא התחנה האחרונה של יעקב אבינו, לפני ששב אל יצחק אביו. ועי' רש"י (מיכה ד, ח). ובספר "נפלאות מתורת ה' יתברך" (ח"א פכ"א) רצה לומר, ש"מגדל עדר" היא ירושלים בעצמה, ולכן נאמר "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִיא", כי המקדש נקרא משכן ה': "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם" (ויקרא כו, יא) - זה בית המקדש (רש"י); "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים לג, יב) - זה בית המקדש (רש"י).
 
לבניינה של תורה

     מו"ר רה"י הרב ברוך וידר שליט"א   

---מה היא תכליתה של הישיבה?---


"תהילתי יספרו"
אנו עסוקים בבירור עניין הבנייה בישיבה של קומת תלמיד חכם בכל חלקי התורה, בהלכה ובאגדה. 

מהי תכליתה של ישיבה בכלל ושל ישיבתנו בפרט? 

הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר פעמים רבות על עניינו של עם ישראל, כפי שרבש"ע אומר לנו על ידי    הנביא ישעיהו: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". אני, בורא העולם, יצרתי יצירה מיוחדת, שהיא עם ישראל. את היצירה המיוחדת הזו יצרתי "לי" לשמי, במטרה ש"תהילתי יספרו". מטרת יצירת עם ישראל היא שהם יספרו את תהילת ה'. 

רבים תמהים, בעיקר בגיל התיכון, על הצורך בלימוד הגמרא. התשובה לכך היא שעיסוקנו בתורה, בתורה שבעל פה, בגמרא שמקורה בהר סיני, מפגישנו עם שם ה', עם המגמה האידיאלית האלוקית שבעולם. לימוד התורה מפגישנו עם האמת האלוקית הנמצאת בעולם ונותנת משמעות לחיים, כפי שמשתקף בהדרכותיה ובסוגיותיה המתפרשות על כל שטחי החיים. עיקרון זה נוגע ל"בתולה נישאת" ונוגע ל"שור שנגח את הפרה" ונוגע אף לכל רובדי המציאות, כי רבש"ע מתגלה במציאות מתוך התורה שאנו בישיבה עסוקים ואחוזים בבירורה. לימוד גמרא הוא פגישה עם האצילות, עם האלוקות שיש בעולם, עם המגמה האלוקית האידיאלית השוכנת במציאות הארצית.

"כי הם חיינו"

תלמיד ישיבה נשאל פעמים רבות בביטוי השגור בפי רבים: "מה תעשה כשתצא לחיים?" כעת הוא מצוי בישיבה וכאשר –יסיים את שנות הישיבה הוא 'ייצא לחיים.' אכן, רובא דעלמא יעסקו ברוב שנותיהם וברוב שעות היממה בחיי המעשה, כל אחד בדרכו הוא. אולם, בשנים אלו בהן אנו שרויים בישיבה אנו עוסקים במימד האלוקי של המציאות והחיים, אנו עוסקים באידיאלים האלוקיים המצויים בעולם. במידה בה נכנה את עולם חיי המעשה שמחוץ לכותלי בית המדרש כ'חיים,' הרי שבישיבה אנו עסוקים בהוויית החיים האידיאלית, ביסודות הרוחניים של המציאות, בשורש החיים ובנשמתם. 

אם כן ,על כל אחד ואחד מאיתנו שזכה והגיע לישיבת 'הכותל' לבנות בעודו בישיבה תורה גדולה בכמות ובאיכות. הרי כל החיים המעשיים יונקים את מציאותם משם ה' בו אנו עוסקים בישיבה, אשר הוא זה המקיים את המציאות שנבראה לשם גילוי שם ה'.

יתירה מזאת, מתוך שחזרנו לארץ ישראל ולירושלים, חזרנו למציאות החיים הבריאה של עם ישראל, חובה זו גדולה יותר ומוטלת עלינו ביתר שאת. עלינו לפגוש בישיבה תורה גדולה ואידיאלים גדולים, כדי שנוכל לבנות על גבם ולאורם את החיים המעשיים.

 
פינת גדולי ישראל  

 
הרי"ף - ר' יצחק אלפסי
 

הרי"ף - רבי יצחק בן יעקב אלפסי (ד'תשע"ג, 1013 - י' באייר ד'תתס"ג, 1103) מן הראשונים, היה מגדולי פוסקי ההלכה.

תולדות חייו
הרי"ף נולד באלג'יר. הוא למד בישיבת קירואן שבתוניסיה והיה תלמידו של פרשן התלמוד רבי דוד אבן הג'ר. הוא חי בתפר שבין תקופת הגאונים לתקופת הראשונים, וחתם את תקופת הגאונים, לכן יש המכנים אותו "גאון".
יש האומרים שעבר להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, שם יצר את עבודתו הרוחנית ואף העמיד תלמידים, ושעל שם מקום זה קיבל את הכינוי אלפסי. אך ייתכן גם ש"אלפסי" הוא כינוי-שם למשפחתו משכבר הימים, ואינו מעיד אלא על כך שמוצא משפחתו הוא מיוצאי פאס.
בשנת 1088, בגיל 75, הכריע הרי"ף במשפט ממוני נגד אדם אלים, ואז קמו עליו שונאים והלשינו עליו למלכות (יש אומרים שהייתה זו הלשנת שווא של אויביו). הוא נאלץ לברוח לספרד, בתחילה לקורדובה ומשם עבר לאליסנה, בה שימש כראש ישיבת לוסנה אחר פטירת רבי יצחק אבן גיאת, ובה שהה עד יום מותו. נקבר ככל הנראה בבית הקברות שם, שלא שרד.
הרי"ף נפטר בשנת 1103 (י' באייר ד'תתס"ג) והוא בן 90. לאחר פטירתו נכתבו עליו קינות על ידי המשוררים רבי משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי, שכפי הנראה היה תלמידו.
על שמו נקרא היישוב כפר הרי"ף, וכן רחובות, בתי כנסת ומוסדות נוספים בישראל.
חיבוריו
הרי"ף התפרסם בעיקר בשל חיבורו על התלמוד, ספר ההלכות שהקיף 24 מסכתות בשלושה סדרים, מועד, נשים ונזיקין, שהיו רלוונטיות להלכה בתקופתו. חיבור זה התכנה מאוחר יותר בשם "תלמוד קטן" או "ש"ס קטן". שמו המקורי "הלכות רבתי" ובש"סים שבו מודפס "הלכות רב אלפס". את ספרו כתב במתכונת התלמוד, כשהוא מתמצת, מעתיק ומרכז רק את הדברים שלדעתו נוגעים להלכה. בכך יצר לתלמוד עמוד שדרה הלכתי שמקל על פסיקת ההלכה, כמו גם עריכה של תלמוד מקוצר, להקלה על תפוצתו ולימודו של התלמוד. בפסיקתו, קבע הרי"ף עדיפות לתלמוד הבבלי. בנוסף לכך גם הכליל בחיבורו מעט דברי אגדה, בפרט כאלו הנוגעים לדברי מוסר, אף שאת רובם השמיט כי אינם נוגעים להלכה. על ספר זה חוברו פירושים רבים, וכמו לרמב"ם, יש לו נושאי כלים שניסו לבארו.
בנוסף, חיבר ספרות ענפה של שאלות ותשובות, שמתוכה הגיעו לידינו מאות תשובות בעברית ובערבית.
גדולי הראשונים כרמב"ם, הראב"ד, הרמב"ן, ורבי יצחק בעל התוספות התייחסו אליו בהערצה מופלגת, ורוב חכמי ההלכה מתייחסים אליו כאל סמכות העל בפסיקות ההלכה.
לצד הרמב"ם והרא"ש, הרי"ף הוא אחד משלשת עמודי ההוראה שעליהם השתית ר' יוסף קארו את פסיקתו בבית יוסף, המהווה את אחד היסודות החשובים בהלכה מאז שנכתב.
תלמידיו[1]

הרב יעקב - בנו.
הרב יוסף אבן מיגאש (הר"י מיגאש), ממלא מקומו בראשות הישיבה.
רבי יהודה הלוי, מחבר ספר ה"הכוזרי".
רבי אפרים מקלעה חמאד - שהשיג על רבו השגות רבות המובאות בשמו בראשונים.
רבי ברוך בן רבי יצחק אִבְּן אלבאליה.
פרשניו
"תלמידי רבנו יונה" על מסכת ברכות
רבי יהונתן הכהן מלוניל
רבנו נסים  -הר"ן
"נימוקי יוסף" - לרבי יוסף חביבא
הגהות חות יאיר לרבי יאיר חיים בכרך
חידושי אנשי שם - לקט חידושים
בנוסף נדפסו סביב לרי"ף: ספר המאור לרבי זרחיה הלוי (המחולק ל"מאור הקטן" על סדר מועד, ול"מאור הגדול" על סדרי נשים ונזיקין) - ספר שעניינו השגות על דברי הרי"ף. ושני הספרים שנכתבו על מנת להגן על הרי"ף מפני ההשגות של בעל המאור - ספר הזכות ומלחמות ה' לרמב"ן.
 
 

 
[1] ה. העורך - ככל הנראה הרי"ף למד אצל רבינו חננאל והיה תלמידו (עי' לדוג' בבאה"ל סי' שטו, ח' ד"ה 'כל אהל', ושעה"צ שם סקמ"ז ;באה"ל שסז,א ד"ה 'וי"א').

 

 

מתוך אתר המכלול

הפינה הזוגית! 

 
'ויתחבר אליו כפי רצונו'
 
עסקנו בפעם שעברה בשאלה הידועה על מעשה בריאת האדם – מדוע הקב"ה ברא את האדם ואשתו כגוף אחד, יחידי, ואח"כ הפריד אותם? מדוע לא לברוא מלכתחילה אותם כשני גופים נפרדים?
נראה את דברי הרמב"ן על הפסוק:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח)
רמב"ן - "לא טוב היות האדם לבדו" - איננו נראה שנברא האדם להיות יחיד בעולם ולא יוליד שכל הנבראים זכר ונקבה מכל בשר נבראו להקים זרע, וגם העשב והעץ זרעם בהם. אבל יתכן לומר כי היה כדברי האומר (ברכות סא) דו פרצופים נבראו, ונעשה שיהיה בהם טבע מביא באיברי ההולדה... והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו.
וראה הקב"ה כי טוב שיהיה העזר עומד לנגדו, והוא יראנו, ויפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו, וזהו שאמר אעשה לו עזר כנגדו.
וטעם "לא טוב", שלא יאמר בו כי טוב בהיותו לבדו שלא יתקיים כן. כי במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום, כאשר פירשתי במאמר "וירא אלהים כי טוב" (לעיל א י)".
ראשית כל, קובע הרמב"ן כי לא ייתכן שהאדם נברא יחידי בלי יכולת להוליד, בלי יכולת לפרות ולרבות, שהרי זו כל מטרת הבריאה כפי שמסיים בסוף דבריו – "כי במעשה בראשית ה"טוב" הוא הקיום".[1] אלא וודאי שגם כאשר האדם נברא בגוף אחד עם האשה, הייתה בו את יכולת ההולדה.
אולם, מוסיף הרמב"ן, שאין זה מספיק. צריך שיהיה גם את בחינת ה'עזר כנגדו'. דבריו של הרמב"ן כאן קצת סתומים ואינו מרחיב בדבריו, אך בשלב הזה, מה שכן ניתן לנו להבין זה שמטרת הפירוד היא בשביל שתהיה חזרה אחד לשני מתוך רצון.
בהתחלה היה חיבור 'מוכרח', ב'כפייה', ואח"כ ישנו שלב של פירוד, קושי, ריחוק, על מנת להגיע לחיבור - יותר אידיאלי ויותר שלם – מתוך בחירה. הדברים כאן עמוקים וביאורם מושרש בסוד 'הנסירה', על כך ועוד נרחיב בע"ה בפעם הבאה.
 
[1] ועי' שמפנה לדבריו בפרק א,י, ע"ש. וע"ע בפירושו לויקרא יח,ו בטעמו לאיסור העריות.
מאת ר' זיו ארזי
 



חדשות, אירועים ועדכונים חמים חמים!!

 

שיעור הכנה לצבא לבני שנה ב' ממכינת ידידיה ומשלוחתה
מכינת אורות שע"י ישיבת הכותל שבאו ליום לימוד בישיבה

 


 

סיום של הרב יוסף אנסבכר על הספר 'שב שמעתתא',
היה מרגש ומשמח!
את הספר מלמד הרב אנסבכר בחבורה בכל יום חמישי בערב.
הספר נלמד במשך 7 השנים האחרונות.

צילום: ישי דמארי.




 


 
   

 

בחורים משיעור א' יצאו לסיור מודרך עם הרב טוביה ליפשיץ באוצר הספרים המחודש לע"נ מו'ר הרב חיים ישעיהו הדרי זצ"ל

 



 

חוג בית לשיעור א' בחצר ביתו של הרב אבנר ששר בשער הפרחים

 

 

שיעור ב' ושנה ב' התארחו לשבת שיעור בישיבת כרם ביבנה עם הרב אהרן מורה, הרב ראובן טרגין והרב רוני קלופשטוק!


 

 

 

שיעור א ושנה א' התארחו לשבת שיעור ביישוב נווה דניאל יחד עם הרב אבנר ששר הרב ג'סי הורן והרב חננאל אלרן

 

 

 

שיעור ג' התארחו בשבת במושב מאור עם הרב ציקי ברלין

 
 
 


ר' זיו ארזי יצא לערב פגישה ולימוד עם
בוגרינו היקרים הלומדים באוניברסיטת אריאל



_______________________________________________

  • מזל טוב לרב רוני קלופשטוק ורעייתו לרגל הולדת הנכדה
  • מזל טוב למנשה בוהרון (מחזור מ"ד) לרגל אירוסיו עם חנה בוצ'קו
עשה לך רב 

 

הוצאה מרשות לרשות- רוב אורך או רוב חומר?

שאלה:

שלום הרב.
בצבא אני משמש כקשר שריון ונתקלתי באנטנת נגמ"ש מיוחדת אשר אורכה מגיע לכ-5 מטרים כשהיא פתוחה. עם זאת, כשהיא מכונסת אורכה קצר ביותר, אולי מטר. רציתי לשאול את הרב מה הדין אם לדוגמא הארכתי את האנטנה לאורך של 2 מטרים, מתי אני אעבור על איסור הוצאה מרשות לרשות במידה ואזיז אותה מגבולות הנגמ"ש? האם כשרוב האנטנה תהיה מחוצה לו? אך מצד שני רוב האנטנה באמת נמצאת אצלי, רק שהיא מכונסת (מעין מבנה טלסקופי שנמשך ויוצא).
בתודה מראש

התשובה:

המשיב: מו"ר הרב אביגדר נבנצל שליט"א

שלום רב,

האנטנה הינה חלק מהנגמ"ש ויוצאת מתוך גבולות הנגמ"ש ולכן אין בכך איסור הוצאה מרשות לרשות כלל. ארוכה ככל שתהיה.

 

א. מערכת - זיו ששון ארזי