English Español
צרו קשר

חדשות ואירועים

חזרה לרשימת חדשות

ירושלים, הלל והודאה | מאמר מאת הרב בנימין יגר (ר"מ בישיבה)

להדפסה וקריאה מיטבית - לחץ כאן

דמיון רב קיים בין חג החנוכה, לחגי אייר -יום העצמאות ויום ירושלים- שהתחדשו בדורנו. חז"ל קבעו מסגרת זיכרון לנס אשר אירע בחנוכה בצמד המילים, "בהלל ובהודאה". לכאורה מדובר בביטויים זהים, "כפל העניין במילים שונות", אך המתבונן יבחין בחילוק שבניהם.

ההלל מכוון לשבח ולשגב את בורא עולם ומנהיגו, אשר הפליא לעשות. בנושא עליו אנו מהללים, ניכר לעיני בשר ודם אפס קצהו של אינסוף כוחו וגדולתו של הקב"ה. כמובן, אין בידינו להביע גדולה זו באופן מלא ולכן "לך דומיה תהילה". בהילול אין בהכרח פן "אישי", לא נס והצלה אירע למהלל אלא "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת", ופיו מלא הלל. מנגד, ההודאה מהותה הכרת הטוב, על הרווח והצלה לה זכה האדם או הציבור המתרוננים להודות למי שבזכותו כל הטובה.

חילוק זה ניכר בפסוקים ובתפילות רבות, ומהבולטים שבהם, בתפילה הלחש. שלושת הברכות הראשונות שבח, הלל למי שמנהיג את עולמו מראשיתו ועד גאולתו, מ"מוריד הטל" ועד "מחיה המתים". שלושת הברכות האחרונות הן הודיה, "על ניסיך שבכל יום עמנו... וכל החיים יודוך סלה".

גם ארבעת פרקי ה"הלל", הנאמרים במועדי ישראל, מורכבים משני פנים אלו ואולי לכן נבחרו דווקא הם מכול מזמורי תהילים. הפרקים הראשונים תוכנם הלל: "רם על כל גויים ה'", "המגביהי לשבת, המשפילי לראות", "מה לך הים כי תנוס", כמו בלחש, גם הפרקים האחרונים כולם הודאה: "אהבתי כי ישמע ה' את קולי", "מה אשיב לה', תגמלוהי עלי" ועוד. ולכפילות זו כוונו מנסחי ברכת הסיום: "יהללוך ה' על כל מעשיך...לך טוב  להודות...".

בעומק העניין נכון לומר, ששתי אלו שורשם במידות שונות בנפש, יראת ה' ואהבת ה'. מידת היראה, יראת הרוממות, מביאה את האדם להתפעלות אין קץ, ופיו מתמלא, ברגשות ובדבורי הלל לה' לפי יכולת האדם המצומצמת. ההודאה שלובה באהבת ה'. מתוך שאוהב מודה, ההודאה בלב שלם ובנפש חפצה, מביאה לאהבה. באומות העולם, יש אמונות ודתות ש"אמצו" את מידת האהבה באופן בלעדי, ואומות שאמונתם יסודה ביראה  - על העיוות שנוצר מכך אין להאריך.

תורתנו מלמדת על החובה לשלבם. אהבה יוצרת קירבה, שעלולה לטשטש גבולות שבין יוצר לנוצר. יראה לריחוק אין סופי עד לניתוק. השילוב בין יראה לאהבה בעבודת ה' ובקיום מצוות חשוב מעין כמוהו. מהאהבה יבוא החשק ההזדהות. ה"יראה" תולדתה ההכנעה, הדקדוק, המשמעת, מצוות ה"לא תעשה".

על ה"שילוב המנצח" למדנו במשנה השלישית במסכת "אבות": "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס...ויהי מורא שמים עליכם". לכל מעשה אדם מצפה לגמול או לרווח אלא אם כן נעשה מאהבה, אז נכון האדם לעשות שלא על-מנת לקבל פרס. ואחר שמשבחת המשנה את העבודה מאהבה מיד משלימה, "ויהי מורא", שילובם יביא השלמות.

אברהם מידתו חסד, אהבה, "זרע אברהם אוהבי". יצחק אבינו, בנו, נייצג את מידת הדין, היראה. "וילכו שניהם יחדיו", בעקידה בהר המוריה נפגשים אברהם ויצחק, אהבה ויראה בשיא של עבודת ה'.

את הלמוד לאפשרות לשלב בנפשנו שתי מדות לכאורה הפוכות אלו למדנו בירושלים, בהר הבית. עם שחרורה של העיר זכינו להכרזה "הר הבית בידינו", והיה מי ששכלל ואמר "הר הבית, זה בידינו", ואפשר להוסיף "הר הבית, זה בפינו ובלבבנו":  נכסוף ונדבק בירושלים, ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו, ומאחדת בין הכוחות השונים.

עיר המחברת הלל והודאה, אהבה ויראה, את ישראל ואביהם שבשמיים.